להיפטר מחרדה, מלחץ שלילי ומפחד במה
להתכונן ביעילות. לעלות לבמה ב־100% מהיכולות. להופיע במלוא הנוכחות, מוכנים להפריע, לא למצוא חן, שיתעלמו מכם או שיזלזלו בכם… ולמעשה, שום דבר מכל זה לא קורה!
חוקר ומדריך
Marc Papillon, דוקטורנט העורך את מחקריו ב־IRCAM, פיזיותרפיסט ומעצב בהכשרתו, מקדיש כיום את פעילותו לחקר המנגנונים של התנועה המוזיקלית: האופן שבו היא נשלטת והאופן שבו היא נלמדת.
זה שלושים שנה הוא חוקר יחד עם מוזיקאים את יחסי הגומלין בין תפיסה, תנועה, רגשות, קוגניציה והבעה אמנותית. גישתו התפתחה מיחסים של מטפל ומטופל אל תהליך של מחקר משותף, שבו המוזיקאי הופך לשותף פעיל בניסויים של עצמו.
מול הדיסטוניה המוקדית, המטרה איננה עוד רק לתקן תפקוד לקוי או להשיב תנועה שהייתה, אלא לחקור ארגונים מוטוריים אחרים, להתנסות בשונוּת ולפתח אפשרויות נגינה חדשות.
גישה זו מתרחבת גם להכשרת מוזיקאים, ללימוד נגינה ושירה, ולמניעת הקשיים הכרוכים בעיסוק במוזיקה.
מטרתו היא להפוך את המוזיקאי לחוקר של התנועה שלו עצמו, המסוגל להתבונן, לשאול, להתנסות ולשנות את דרך נגינתו.
המוזיקאי כחוקר של התנועה שלו עצמו
דיסטוניה מוקדית מופיעה בעיקר אצל מוזיקאים מנוסים. לאחר שנים של הופעות, מתפתחת אצלם הפרעה מוטורית שאינה כואבת, הגורמת להתכווצות בלתי רצונית של קבוצות שרירים מסוימות.
הפרעות אלה מופיעות בעת הנגינה, בקטעים מסוימים, ולעיתים קרובות כמעט אינן מפריעות בפעילויות אחרות של חיי היומיום. עם זאת, במקרים חמורים יותר, אותם תסמינים עשויים להופיע גם בפעילויות נוספות לצד הנגינה, כגון כתיבה, שימוש בעכבר או במקלדת המחשב, ופעולות ידניות עדינות וחוזרות אחרות.
כיום הדיסטוניה המוקדית מובנת טוב יותר, הן בידיים והן באמבושור של נגני כלי הנשיפה.
הגורמים המעוררים של דיסטוניה מוקדית אצל מוזיקאים מגוונים: החלפת כלי או טכניקה, שינוי בקצב העבודה, לחץ, פחד במה, הקשר וסביבה קשים…
חשיבות האבחון
האבחון של הפרעות מוטוריות בלתי רצוניות ולא כואבות אלה, המשבשות את הנגינה, אינו תמיד קל… התלונות מגוונות, והדיסטוניה המוקדית מתבטאת באופן שונה מכלי לכלי וממוזיקאי למוזיקאי. מוזיקאים עשויים לנטות להסתיר את קשייהם הטכניים, והתסמינים עלולים להישאר מעודנים. יתרה מזו, הבדלים באוצר המילים עלולים להקשות על התקשורת בין אמנים לרופאים.
ספקות וחשבון נפש
הפרעות מוטוריות אלה, שאינן מאובחנות כראוי בשנים הראשונות, מערערות מאוד את המוזיקאי. הכול מתמוטט סביבו לאט לאט: האיכות הטכנית, רמת הנגינה, תחושת הלגיטימיות. היחסים עם עמיתים נעשים רגישים, וכל עוד הדיסטוניה אינה ברורה בראשו של המוזיקאי עצמו, היא ברורה עוד פחות לסובבים אותו.
אז ״קל״ לסביבה לפרש את ההפרעות האלה כבעיות פסיכולוגיות אפשריות.
כתוצאה מכך, המוזיקאי מתחיל לשאול את עצמו יותר מדי שאלות שאין בהכרח מקום להן, ונוצר בלבול מסוים. הקשיים הגדולים שלו בנגינה, ללא הסבר רציונלי מצד סביבתו המוזיקלית, מקבעים אותו בדפוס התנהגות שיהיה צורך לשנות בהמשך.
את ההפרעות הפסיכולוגיות וההתנהגותיות הנובעות מתפקוד לקוי זה יש להביא בחשבון לאורך כל תהליך החקירה והלמידה.
המוזיקאי נרגע כשהוא שומע הסבר ברור ומדויק על מה שהוא חווה.
החמרת התנועה
במקרה של דיסטוניה מוקדית, המוזיקאי מתקשה מאוד לנגן, מבלי שאיש בסביבתו המוזיקלית יוכל להציע הסבר רציונלי.
המוזיקאי מנסה להתנגד לתנועה המזיקה ולהיאבק בדיסטוניה שלו ״בכוח״.
בכך הוא משמר דפוס שגוי ומחריף את תסמיני הדיסטוניה ההולכת ומתקבעת.
תסמינים
דיסטוניה מוקדית אינה כואבת.
ההפרעה מתבטאת בתנועה בלתי רצונית של אצבע אחת או יותר בקטע מוזיקלי מסוים, אך מחוץ לנגינה היד הפגועה מתפקדת בדרך כלל כרגיל.
האצבעות האולנריות הן הנפגעות בתדירות הגבוהה ביותר.
המוזיקאי עשוי לחוש נוקשות באצבעות, עייפות או אי־נוחות ביד, הגורמות לתווים שגויים או פוגעות ברציפות תנועותיו.
היחס בין אגוניסטים לאנטגוניסטים בשרירים הכופפים מופרע. באמבושור, מדובר ביחס בין השריר הטבעתי של הפה לבין השרירים המרחיבים.
האיזון התפקודי של הלשון חיוני. נדרשת עבודה רבה על הקשר בין מיקום הלשון לבין הדינמיקה שלה בנגינה.
ביד, גם חגורת הכתפיים היא מפתח יסודי, כדי לתמוך ביד במרחב באופן המיטבי תוך הימנעות מכל פיצוי.
אטיולוגיה
נבחין בין השרירים המניעים, המבצעים את התנועות בקצה הגף, לבין השרירים המקבעים, המחזיקים את הגף במקומו ומעניקים לתנועה את יעילותה מבלי להפריע לפעולת המניעים. מבחינה פיזיולוגית, שתי קבוצות השרירים הללו פועלות בסינרגיה. תיאום זה משתבש בדיסטוניה המוקדית, שבה נמצאת הפרעה יציבתית בסיסית.
אף שהגורם הנוירוביולוגי המדויק של הדיסטוניה המוקדית טרם הובהר, נראה כי השילוב של נגינה אינטנסיבית עם הפרעות סנסו־מוטוריות, יציבתיות, התנהגותיות ונפשיות, ולעיתים גם נטייה גנטית או גורמים אנטומיים לא נוחים, עשוי לעמוד ביסוד מחלה ייחודית זו.
הכנה מנטלית (הלך רוח)
לפתח ריכוז, לנגן בביטחון בכל מצב, עם מטרות ברורות. גישה מעודנת וארגונומית מפתחת את התכונות המבוקשות: מהירות, סיבולת והנאה מהנגינה.
לא ייאוש מדומה: המוזיקאי מסוגל לחזור לנגן בהנאה.
לא תקווה מדומה: המוזיקאי לא ינגן עוד כמו קודם, וזה כנראה לטובתו.
מניעת דיסטוניה מוקדית ופתולוגיות תפקודיות אצל מוזיקאים, שחקנים ורקדנים היא המיומנות מספר 1 של האמן עצמו!
אחת המיומנויות החיוניות ביותר בחייו של אמן, ולעיתים קרובות גם המוערכות פחות מדי, היא היכולת לנגן לאורך זמן בלי להיפצע ובלי לחוש כאב, תוך שמירה על איכות ההבעה האמנותית. למיומנות זו חשיבות מיוחדת בקריירה של אמן, משום שהיא חורגת הרבה מעבר לשליטה טכנית גרידא בגוף.
ראשית, נגינה ללא כאב חיונית לשמירה על הבריאות הגופנית לטווח ארוך. אמנים מקדישים שעות רבות בכל יום לחזרות ולהופעות, מה שעלול להעמיס עומס משמעותי על גופם, במיוחד על הידיים, הזרועות, הגב והכתפיים, העורף, השפתיים והגפיים התחתונות… השליטה בגוף כמכלול, וכן באזוריו המיוחדים – האמבושור, הידיים ולעיתים גם כפות הרגליים – חשובה הרבה יותר ממה שמכונה טכניקה כלית או קולית, המתמקדת לעיתים קרובות מדי בקצה השרשרת (הידיים ו/או השפתיים בלבד). אמן שמסוגל לנגן ללא כאב מצויד טוב יותר לקריירה ארוכת שנים ולהמשך פריחתה של אמנותו.
יתרה מזו, נגינה ללא כאב מאפשרת לשמור על איכות ההבעה האמנותית. כאב ואי־נוחות עלולים להסיט את תשומת הלב של האמן מהביצוע עצמו, ובכך לפגוע ביכולתו להתחבר רגשית ולהעביר רגשות אלה לקהל. אמן שמנגן בנינוחות גופנית נהנה מחופש רב יותר לחקור את הדקויות של המוזיקה, לבטא את רגשותיו וליצור חוויה עמוקה ואותנטית.
לסיכום, נגינה ממושכת ללא כאב תוך שמירה על איכות ההבעה האמנותית היא אתגר תובעני, אך זוהי מיומנות יסודית לכל אמן שאכפת לו מהקריירה ומהאמנות שלו. היא מחייבת מחויבות מתמדת לבריאות הגופנית, לטכניקה הגופנית ולהתפתחות האמנותית, אך התמורה שווה את המאמץ, שכן היא מאפשרת לאמן להמשיך לחלוק את התשוקה שלו עם העולם כולו.
לדבר עם Marc על הנגינה שלי
תארו מה קורה כשאתם מנגנים. Marc קורא כל הודעה ועונה לכם באופן אישי, כדי לבחון יחד את ההמשך: מפגש אישי או ההכשרה המתאימה ביותר.